תרבות הפנאי

[יוסי רן]

ארבע נשים היו לו ליעקב - רחל, שפחתה בלהה, אחותה הבכירה לאה ושפחתה זלפה. "וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו- שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה ... וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו".
נקבצו ארבע נשות יעקב לשבעה. ארבע נשים שונות מאוד, לכל אחת יש מטען לא מבוטל של מרירות שמתבטאת בצורות שונות ובצידו צרור קטן של אושר. כולן רחבות אופקים ובקיאות היטב ברזי התרבות של זמנן ואפילו של חמשת אלפים שנה מאוחר יותר, אז זה פשוט מתבקש לשמוע מפי רחל המתה את המילים "הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי ..." ולגלות ש "קצב הליכתה, קמט בשמלתה, הם שיעידו הם שיגידו שדבק בה טעם האהבה ".

את יעקב איננו פוגשים כאן, הוא כבר מת. אך אנחנו לומדים לא מעט על מעלליו מפי נשותיו. לאחר שכל אחת מהנשים מספרת בערגה כיצד לחש באוזניה את מילותיו של רטוש ואיך ציטט את אלתרמן מצטייר יעקב כצייד בארים ששגורה בפיו נוסחת פיתוי שילחש בכל אוזן מזדמנת בדרך לכיבוש נוסף. לכל אחת מהנשים יש דמות יעקב משלה אך הוא איננו העיקר. כל אחת מהנשים רואה את עצמה במרכז התמונה אך מוּנעת על ידי התנהגות האחרות.
ההצגה נודדת בין מספר סיגנונות וחוזרת כל פעם למבנה המקהלה שמורכבת מארבע הנשים שמדברות בקצב אחיד או שרות יחדיו כשלכל אחת מהן יש לסירוגין קטע טקסט שחורג מהמקהלה ומביע את המייחד את אותה אישה.
ביקרתי בימי בלא מעט הלוויות ואזכרות ותמיד הדהימה אותי הדרך בה אנשים אומרים את הקדיש פעם אחרי פעם כשטף מילים שנפלט מהפה מבלי לעבור דרך המח. כאילו מילות הקדיש חסרות משמעות לחלוטין, ויכול מאוד להיות שאותם אנשים אכן לא ניסו מעולם להבין את שאומרות שפתותיהם. בהצגה אחרימות לקחו השפחות זלפה ובלהה את הקדיש צעד נוסף קדימה בהגייתו כדקלום שמתנגן כשיר ילדים קליל. אהבתי.
למרות שהנשים מוצגות כדעתניות, משימתן העיקרית, אם לא היחידה, היא להביא ליעקב בנים. לאחר שלאה כבר ילדה ארבעה בנים היא נחרדת "כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת" ונותנת ליעקב את שפחתה שתלד לו בנים. בבראשית השפחות הן בקירוב מכונת לידה חסרת תכונות, ב"אחרימות" יש לשפחות אישיות ועולם שאיפות ורגשות עשיר ומגוון. לכל אחת מארבע הנשים יש הרבה מאוד מה להגיד והן אומרות הכל בצורות רבות ושונות, שירה, מונולוגים ואפילו אקרובטיקה.
עיצוב הדמויות מרתק בעיני. בתיקון ליל שבועות לפני שנתיים השתתפתי בסדנת פלייבק בנושא מגילת רות. באותה סדנה אמר שמעון לוי, הבמאי של אחרימות, בין השאר שנעמי ורות הן כנראה כהות עור ושער כיאה לנשות האזור. בהצגה שלפנינו רחל ש"הָיְתָה, יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה" היא בלונדינית, אולי בכדי לקלוע למוסכמות היופי של ימינו. חברי יונתן שצפה איתי בהצגה אמר שנראה לו שלתפקיד רחל לוהקה השחקנית בעלת הכישורים האקרובטיים והיא במקרה בלונדינית. בכל מקרה מאוד בולט שרחל ושפחתה בלהה בהירות עור ושיער, רחל לובשת בגדים לבנים ומלבושי בלהה בהירים ואילו לאה לבושה שחורים וגם בגדי שפחתה זלפה כהים. להזכירכם, מדובר בארבע אלמנות בימי השבעה.
ההצגה קופצת מקצב אחד לקצב אחר בהתאם להתרחשות, מעוררת מחשבות שונות ומגלה טפחים שחלק מהם פספסתי בקריאת הסיפור המקראי. המשפט "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו ..." נשמט איכשהו מהיכרותי עם הסיפור המקראי ולא הבנתי למה יעקב אומר לראובן בערוב ימיו "חִלַּלְתָּ יְצוּעִי". בהצגה זו מודגש אירוע זה מספר פעמים.
כפי שניכר מרשימתי זו נגררתי בעקבות ההצגה לעיון מחודש בבראשית וכרגיל גיליתי עוד כמה רבדים בטקסט המקראי הקצר והמוּכר - סִפרוּת מעולה שאין לה תחתית ולעולם יש עוד לאן לחפור בה.
מילה אחרונה לסיום. כשלאה מונה את בניה - ראובן, שמעון לוי, יהודה, יששכר, זבולון ודינה נשמט פסיק אחד.

מחזה ובימוי: שמעון לוי
מוסיקה: חנה הכהן
עוזר בימאי: ניר שאולוף
תאורה: ליבי רן
יעוץ תפאורה ותלבושות: טלי יצחקי
יעוץ דרמטורגי: שרון מימון
הפקה: חמוטל גור
עם תלמידות תואר שני במסלול "שחקן יוצר" -
לירון איתן, שרון מימון, שרון קוטקובסקי, רינת קידר- אברהם.
בחוג לתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב, בניין מקסיקו חדר 121
9-11 במרץ בשעה 19:00, וביום שישי 12 במרץ בשעה 11:00
הכניסה חופשית, להזמנת כרטיסים: 03-6407484
_________________
יוסי רן
But I tried, didn't I? Goddamnit, at least I did that